רשלנות רפואית בשל היעדר הסכמה מדעת לניתוח

תיק 2781/93 הביא לפסיקה הנוגעת בשאלת הסכמה מדעת בקבלת טיפול רפואי.

היעדר של הסכמה מדעת עשוי להיחשב לרשלנות רפואית והצוות הרפואי מחויב לקבל את הסכמתו של המטופל על פי כל הכללים הקבועים בחוק. על פי עובדות המקרה הנדון בפסק הדין, התובעת סבלה מנכות ברגלה מאז לידתה.

לאחר כאבים נוספים בכתף היא אובחנה כסובלת ממחלה בשם “קליטה דיפוזית”, אושפזה לצורך ניתוח וחתמה על טופס הסכמה.

יחד עם זאת, לקראת הניתוח החליטו הרופאים על הליך רפואי דחוף יותר הנובע מתוך חשש לגידול. הנחה זו הביאה לעריכת ביופסיה בכתף והצורך בניתוח החדש הוסבר לתובעת כאשר הייתה על שולחן הניתוחים ותחת השפעת משככי כאבים.

בנוסף הוחתמה התובעת על טופס הסכמה מדעת בגין נטילת הביופסיה וביצוע ההליך הרפואי הדחוף. בתום הניתוח לא נמצאו הוכחות לגידול סרטני והתובעת נותרה עם כתף קפואה ו-35% נכות.

חשיבות הקשר הסיבתי

התביעה נגד בית החולים בעילת רשלנות מעלה את השאלה מה רמת ההסכמה שנדרשת ממטופל. פסק הדין הנוכחי אינו עוסק בהתנהגות מקצועית או ברשלנות של הרופאים, אלא רק במידת ההסכמה שסיפקה התובעת כאשר שכבה על שולחן הניתוחים.

על מנת לקבל הסכמה מדעת צריכים הרופאים לספק למטופל מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול, על האלטרנטיבות הקיימות, על הסיכונים, על סיכויי ההצלחה, על תופעות הלוואי האפשריות ועוד.

רק בהינתן הפרטים הללו יכול המטופל לספק הסכמה מדעת ולהבין לקראת איזה סוג של הליך רפואי הוא ניגש. הליכים אלו מחדדים את המטרה של מתן הסבר לחולה עוד לפני הטיפול.

פסק הדין קבע כי הרופאים התרשלו בכך שלא יידעו את התובעת על הצורך בעריכת ביופסיה בכתף במסגרת האשפוז.

יש נסיבות בהן ניתן להרחיב או לצמצם את היקף חובת הגילוי של רופאים, אך בכל מקרה החליט בית המשפט כי במקרה המדובר הייתה התובעת מסכימה לביצוע ההליך. במילים אחרות, בית המשפט לא מצא קשר סיבתי בין היעדר הסכמה מדעת לבין הנזק שנגרם לתובעת ולכן לא פסק על עוולת רשלנות.