תקופת התיישנות ברשלנות רפואית

השיקולים בעד ונגד דוקטרינת ההתיישנות

בתי המשפט עמדו פעמים רבות על הטעמים לצמצומה של תקופת ההתיישנות ועל המניעים העומדים בבסיס חקיקת חוק ההתיישנות ונגדו. ברוח זו התבטא כב' השופט חשין בקובעו, כך:

"כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות:

מצידו של הנתבע – היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע – השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה;

ומצידו של הכלל – טובת הציבור היא שבתי-המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה ([פורסם בנבו], 16.2.2006).

מהצד השני קיימים שיקולים משמעותיים, לא פחות, השומרים על זכותו של התובע להיפרע מהנתבע את נזקו ולממש את זכותו המהותית לפנות לערכאות משפטיות.

תקופת ההתיישנות בתביעות בגין רשלנות רפואית

סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע את תקופת ההתיישנות ואת החריגים לה. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, חל על עילת תביעה שמקורה במעשה או במחדל, אשר הנזק שנגרם, אינו מהווה אחד מיסודותיה של עילת התביעה, וקובע שתקופת ההתיישנות תחל מיום ביצוע המעשה או המחדל.

סעיף 89(2) חל כאשר עילת התביעה כוללת נזק כאחד מיסודותיה וקובע כי תקופת ההתיישנות תחל מיום גילוי הנזק, ובלבד שלא חלפו עשר שנים מיום ביצוע העוולה.

באשר לתביעות בגין רשלנות רפואית, הנזק הוא אחד מיסודות התביעה ולכן הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

כאמור, תביעת רשלנות רפואית, שעילתן היא נזק שנגרם לתובע, קובע הסעיף, כי תקופת ההתיישנות מוגבלת לשבע שנים ונספרת מהיום בו התגלה הנזק.

כלומר, ייתכנו מקרים בהם הנזק מורגש מיד עם קרות העוולה, או אז תחל תקופת ההתיישנות מיד. אך, יתכנו נסיבות בהן, העוולה מתרחשת, אך הנזק מתגלה שנים מאוחר יותר, אז יחל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי הנזק, ובלבד שטרם עברו עשר שנים מיום ביצוע העוולה.

לצורך הדוגמא ניטול מקרה בו נגרם לחולה נזק בניתוח לייזר, כתוצאה מרשלנות רפואית, שגרם לעיוורון. עילת התביעה תתגבש מיד עם גילוי הנזק, בתום הניתוח, ומרוץ ההתיישנות יחל.

לעומת זאת, כאשר בוצעה רשלנות רפואית שהתבטאה באי אבחון סרטן, שכעבור שנים התגלה. יחל מרוץ ההתיישנות מהיום בו נודע לחולה על אי הגילוי, שהביא לכך שמחלתו לא אובחנה במועד מוקדם יותר, ובלבד שטרם עברו עשר שנים, מיום ביצועה של הרשלנות הרפואית.

בפסיקת בתי המשפט קיימת מגמה ברורה להביא לצמצום תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 89(2) למינימום האפשרי ובמקומו לאמץ את ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. (לפירוט והרחבה בעניין – ראה חלק ב' למאמר).

גילוי הנזק בתביעת רשלנות רפואית

כאמור, עם גילוי הנזק, תחל תקופת ההתיישנות, ולתובע קמה הזכות לתבוע את נזקו. על פי גישות שהובעו בפסיקת בתי המשפט, בנסיבות מסוימות, כאשר הנזק שהתגלה הנו בראשיתו ועוד לא התהווה לכדי היקפו המלא, תקופת ההתיישנות לא תחל עם גילוי הנזק, אלא במועד מאוחר יותר. ובלבד, שבמועד הגילוי לא הצדיק היקף הנזק הגשת תביעה. הבחינה לצורך כך תיעשה על פי מבחנים אובייקטיבים של האדם הסביר. (ע"א 2242/03 אברהם נ' עדנאן (מיום 18.7.05)).

תקופת התיישנות בקטינים בתביעות בגין רשלנות רפואית

בנסיבות בהן הניזוק הינו קטין, בעת ביצוע העוולה, יחל מרוץ ההתיישנות מיום שבו הפך הקטין לבגיר, ומלאו לו 18 שנים.

תקופת ההתיישנות תחלוף בהגיע הקטין לגיל 25 שנה. ישנן תביעות רבות המוגשות בגין רשלנות רפואית בהן התובעים היו קטינים שניזוקו בעת הלידה, ומשבגרו יכולים הם לממש את זכותם המהותית ולתבוע את נזקם.

התיישנות שלא מדעת

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דן בנסיבות בהן הנזק לא התגלה בצמוד להתרחשות העוולה, ומעשה העוולה קדם לגילוי הנזק. במקרים כאלה נקבעה בסעיף תקופת התיישנות מיוחדת.

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

סעיף 8 הנ"ל מציב כתנאי לתחולתו, הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי, לגבי אי ידיעת הנזק. אך עם זאת, ברגע שהתובע עמד במבחנים אין הסעיף מגביל את הגשת התביעה בפרק זמן מוגדר.

באותו עניין עוסק סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע, כי בנסיבות בהן הנזק שנגרם לניזוק, הנו מרכיב מרכזי מעילת התביעה (כמו בתביעות בגין רשלנות רפואית או תאונות דרכים, בהן היקף הנזק מהווה פרמטר חיוני לביסוס עילת התביעה) או אז, תחל תקופת ההתיישנות מיום גילוי הנזק.

שלא כמו סעיף 8 לחוק ההתיישנות הנ"ל, בסופו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קיימת תקרה המגבילה את משך הזמן, וקובעת כי גם בנסיבות כאלה, תתיישן התביעה אם לא הוגשה בתוך עשר שנים מיום אירע הנזק.

היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין וסעיף 8 לחוק ההתיישנות

שתי הוראות החוק מחילות הסדרים המכוונים לנסיבות דומות, בהן הנזק לא נודע לניזוק מייד עם קרות העוולה, אלא התגלה לו מאוחר יותר. בנסיבות כאלה, נקבע, כי מועד תקופת ההתיישנות יחל בעת שנודע לניזוק אודות פרטי הנזק.

אולם, קיימת סתירה בין הוראות החוק בדבר מסגרת הזמן בו יש להגיש את התביעה: בעוד סעיף 8 אינו גודר את הגשת התביעה בפרק זמן מוגדר, סעיף 89(2) קובע תקרת זמן של עשר שנים מיום ביצוע העוולה עד להגשת התביעה.

בית המשפט יישב את הסתירה בין הסעיפים בכך שפסק, כי הסדר ההתיישנות, המגביל הגשת תביעה לעשר שנים, הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מתייחס אך ורק לשאלת מועד גילוי הנזק. לגבי שאר רכיבי העוולה הנזיקית, חל סעיף 8 לחוק התיישנות, ללא מסגרת זמן מוגדרת.

הרחבת הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בתביעות בגין רשלנות רפואית

בפסיקה מן העת האחרונה הגדיל בית המשפט לעשות והרחיב את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על תביעות שיסודן בנזק, כמו בתביעות רשלנות רפואית. בפסיקה זו ניתן לראות את הנטייה של בית המשפט לצמצם את תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 89(2) למינימום האפשרי ובמקומו לאמץ את ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

גישה זו הובאה על ידי כב' השופט ג'ובראן, בפסק דין שעסק ברשלנות רפואית, בקובעו כך: "דומה כי התקבלה גם הגישה שרכיב ההתרשלות אף הוא נכלל בתחומי סעיף 8, וניתן לטעון להתיישנות שלא מדעת אף אם אך רכיב זה הוא שנעדר מידיעתו (בכוח או בפועל) של הניזוק". (ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ – פורסם בנבו. ניתן ביום – 31.8.2008).

בע"א 7707/01 עליזה צורף נגד קופ"ח כללית, הבהיר כב' השופט גרוניס את ההבדל בין הוראותיהם של שני הסעיפים הנ"ל כך :

"ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים :

כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק.

לעומת סעיף 89 (2) הנ"ל, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל, ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה.

יחד עם זאת, בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח".

סעיף 8 והחלתו ברשלנות רפואית

כאמור לעיל, מגמת בתי המשפט היא להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית. לצורך החלתו אין התובע יוצא ידי חובתו בכך שמוכיח כי לא ידע, בכוח ובפועל, על הנזק שנגרם כתוצאה מהרשלנות הרפואית, אלא עליו אף להסתייע במבחנים אובייקטיביים של האדם הסביר, ולהראות כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלות את הנזק שנגרם כתוצאה מהרשלנות הרפואית, כאמור.