רפואה מתגוננת ככלי להימנעות מתביעה בגין רשלנות רפואית

רפואה מתגוננת

כאשר מתבררת תביעה בגין רשלנות רפואית, הבחינה היא, איך היה נוהג, באותן נסיבות ובאותה העת, הרופא הסביר. אין לדרוש מרופא חובת זהירות מופלגת ומיומנות לעילא. די לו לרופא שינהג בזהירות ובמיומנות סבירה המוטלת על בעל מקצוע סביר בפועלו ככזה.

עם זאת, ככול שמדובר בתביעת רשלנות רפואית, ישנו גורם אשר יש להתחשב בו, והוא הצורך שלא להחמיר חומרה יתרה עם ציבור הרופאים. יש להקפיד שלא להטיל על רופאים חובת זהירות מוגברת ונוקשה, כך שאחריותם תתרחב והם יהיו חשופים לתביעות בגין רשלנות רפואית, בכל טיפול שלא צלח.

החמרות הדרישות והצבת רף גבוה של חובות, עלול להביא לרפואה מתגוננת. כך, שבמקום לדאוג לצרכי החולה, ידאג הרופא שלא לחשוף עצמו לתביעות בשל רשלנות רפואית.

גישה זו באה לידי ביטוי ב- ע"א 705/78 פרופ' רמון נ' מאוטנר ואח' פד"י לד(1) 550, שם קבע בית המשפט, כך:

"לא פעם נאמר, ולא רק אצלנו, שאין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים ויש להבחין היטב בין אירוע שמקורו בחוסר זהירות או ברשלנות ובין אירוע שהוא תקלה שאין ולא כלום בינה ובין חוסר זהירות או רשלנות. אחרת אנו עלולים לפגוע בהתפתחות ובשימוש הנאות במדע הרפואה שהוא ערך סוציאלי ממדרגה ראשונה".

רפואה מתגוננת בהלכה היהודית

ככלל, ההלכה היהודית פוטרת את הרופא המטפל גם בנסיבות בהן התרשל ונגרם נזק לחולה. להוציא מקרים בהם בהתנהגות הרופא הייתה משום רשלנות רפואית ברמה גבוהה, שלא ניתן להתעלם ממנה.

במשפט העברי רווח הכלל שבעת שאדם חובל בחברו, חייב הוא, אפילו אם חבלתו הייתה בשוגג, מפני שאדם מועד לעולם. אולם, באשר לרופאים המצב אחר, ואחריותם צומצמה לאותם מקרים של רשלנות רפואית פושעת (תוספתא בבא קמא, פרק ו', ו'). הטעם לצמצום האחריות של הרופא הוא "מפני תיקון העולם" ותקנת הציבור.

ריבוי תביעות רשלנות רפואית כטריגר לרפואה מתגוננת

אם בכל סיטואציה בה רופא נוטל סיכון מסוים בטיפול בחולה, יש לייחס לו רשלנות רפואית, אם בשל עצם נטילת הסיכון, או בשל אי גילוי מידע לחולה אודות סיכונים בטיפול – גם אם אותו סיכון הוא רחוק ובלתי שכיח – לא תוכל להתקיים רפואה מתקדמת ופונקציונאלית.

גם מפני שרופאים יירתעו לעשות כל פעולה שאינה בשגרה, העלולה לחשוף אותם לתביעות בגין רשלנות רפואית, וינקטו בהתנהלות פסיבית בבחינת "שב ואל תעשה", ואם בשל העובדה שבחשיפת כל הסיכונים, גם אלו הרחוקים והבלתי סבירים בעליל, יירתעו חולים, שמטבעם אינם בקיאים ברזי תורת הסיכויים והסיכונים הרפואית, מלעבור את הטיפול הרפואי הנחוץ להם.

העלאת הרף בדרישות מן הרופאים והגברת חובת הזהירות המוטלת עליהם, עלול לגרום לריבוי תביעות בגין רשלנות רפואית והכרה בהן מצד בתי המשפט.

מצב דברים זה עלול להביא לתופעה שלילית, בה טובת החולה אינה עומדת ראשונה בפירמידה, אלא החשש של הרופאים להיחשף לתביעות בגין רשלנות רפואית ישליך על כל התנהלותם.

רפואה מתגוננת זו, תוביל למערכת יחסים, בין חולה לרופא, המבוססת על חשש מפני תביעות. הרופאים יחלו לדקלם, מתוך נהלים כתובים, אזהרות, סיכונים וסיבוכים, וכל טיפול ילווה בהחתמות אינסופית על טפסים המנקים את הרופא והמוסדות הרפואיים, מכל אחריות שהיא.

אי גילוי מידע כעילת תביעה ברשלנות רפואית

גישה שעיקרה ניסיון להימנע מחשיפה לתביעות בשל רשלנות רפואית, בגין חוסר מידע מספיק, מביאה לסיבוך וייקור הטיפולים הרפואיים.

הצורך ליידע את החולה בכל בדל מידע הגם שהוא קשור קשר רחוק אל מחלתו והטיפול בה, מיותרת ואף מזיקה לחולה ומביאה אותו, לעיתים, לידי בלבול וחוסר אונים, שכן אין לו את הכלים ואת הידע הרפואי בכדי להתמודד עם כמות כה גדולה של מידע רפואי, אשר אין הוא בקיא בו.

להתנהלות היסטרית זו אין מקום והיא מביאה לתוצאה ההפוכה, שאינה מטיבה עם החולה ומצב בריאותו, ולעיתים אף מזיקה לו.