מהו כלל העברת נטל הראייה בתביעת רשלנות רפואית ומתי הוא חל? מה בין כלל זה לבין מידע רפואי חסר? כיצד פורש כלל זה בידי ביהמ"ש העליון בתביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח כריתת חלקית של המעי הגס.
בפסק דין רשלנות רפואית: המערערת בפסק הדין קוריאבסקי (ע"א 3577/08 פיה קוריאבסקי נגד מדינת ישראל), עברה ניתוח בבית חולים בשל צניחת חלחלות וחלק מהמעי הגס שלה נכרת.
יום לאחר הניתוח ובעקבות תלונות של המטופלת, עלה החשד כי נוזלים מהמעי דלפו לחלל הבטן וגרמו לזיהום. בעקבות כך עברה המטופלת ניתוח נוסף וכן טופלה בתרופות מצילות חיים, אשר גורמות לתופעות לוואי בדמות נמקים, שהובילו לכריתת מספר מאצבעותיה.
מהו הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" ומה משמעותו בתביעת רשלנות רפואית
כלל הדבר המעיד על עצמו כהגדרת סעיף 41 לפקודת הנזיקין נועד להקל על תובעים בגין רשלנות רפואית, כאשר האלו נמצאים בעמדת נחיתות מבחינת היקף המידע שבידם ויכולת ההוכחה. הכלל מעמיד שלושה יסודות, אשר בהתקיימם עובר נטל ההוכחה מידי התובע לנתבע, להוכיח כי לא התרשל :
- לתובע "לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת" מה היו הנסיבות שגרמו לנזק.
- הנזק נגרם לניזוק על-ידי "נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו".
- אירוע המקרה שגרם לנזק "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".
בעוד בפסק הדין המחוזי קוריאבסקי נשללה תחולתו של הכלל בשל העדר קיומו של התנאי השלישי – בית המשפט העליון מכריע בדבר קביעה הפוכה ומחיל את כלל הדבר המעיד על עצמו.
ביהמ"ש העליון קובע שככלל, בתביעת רשלנות רפואית על התובע לבסס את אחריות הנתבע על ראיות ספציפיות המייחסות לו מעשה או מחדל קונקרטי שגרם לנזק ואשר עולה כדי התרשלות.
ברם, כלל "הדבר המעיד על עצמו" מהווה חריג לדרישה זו, שכן בהתקיים התנאים הקבועים בו, תתכן הטלת אחריות על בסיס סיווג המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות רפואית. בפסק הדין בוחן ביהמ"ש העליון את שלושת היסודות של כלל "הדבר המעיד על עצמו" וקובע :
א. המטופלת לא ידעה את נסיבותיו הספציפיות של האירוע
ב. לבית החולים ישנה שליטה מלאה על המתקנים הרפואיים והנעשה בהם
ג. לאחר בחינת עדויות בנוגע לגורם הדלף, מגיע בית המשפט למסקנה כי עצם התרחשותו של דלף מאסיבי ומהיר מיד לאחר ניתוח, מעיד על כשל כלשהו בניתוח עצמו.
לפיכך, ניתן להסיק באופן כללי וכי התרחשות הנזק מתיישבת יותר עם ההנחה שהנזק נגרם בגלל התרשלות הרופאים מאשר עם ההנחה ההפוכה.
בפסק הדין קובע ביהמ"ש כי הגורם הרפואי לא הוכיח שהצוות הרפואי נהג בזהירות סבירה כדי למנוע נזק מהסוג האמור ומשכך לא עמד בנטל ההפרכה ולא שלל את חזקת ההתרשלות.
לפיכך ולאור מכלול הנתונים קמה תחולה לכלל "הדבר המעיד על עצמו" ומשהצד שכנגד לא סתר את הנחת ההתרשלות – נפסק כי אכן הייתה התרשלות בניתוח הראשון.
מהי חובת התיעוד הרפואי בתביעה בשל רשלנות רפואית
ברשלנות רפואית פסקי דין בעניין קוריאבסקי בית המשפט מדגיש את החשיבות הרבה לניהול מוסדר של רשומות רפואיות, וזאת הן עקב חשיבותן לטיפול והן משום שהן עשויות לשמש כלי קריטי לבירור הליך משפטי במהלך תביעה רפואית בעתיד.
ביהמ"ש העליון חוזר על פסיקת הערכאה הנמוכה ופוסק :
א. קיימת חשיבות רבה לרישומים רפואיים ועל כן על רופאים ומוסדות רפואיים חלה חובה לבצע רישומים בזמן אמת ולשמור עליהם.
ב. במקרים מסוימים היעדר רישום מסודר עשוי לפגוע בטיפול הנאות. במקרים אלו, הפגם ברישום עשוי, כשלעצמו, להוביל למסקנה בדבר רשלנות רפואית.
ג. מחדל ברישום עלול לגרום לתובע נזק ראייתי, שכן רישום רפואי עשוי לשמש ראייה לצורך בירור התביעה. במקרה זה ובדומה לתוצאת כלל "הדבר המעיד על עצמו", נטל ההוכחה יעבור לכתפי הגורם הרפואי להראות כי לא התרשל.
ד. גם אם רופא מטפל מתרשם מתלונותיו של חולה שאין מדובר בסימנים מדאיגים אין בכך פטור מחובת רישום.
ה. בהיעדרו של רישום כלשהו עלולות להתעורר ספקות לגבי מידת תשומת הלב שניתנה לתלונות שהשמיע החולה.
בסופו של יום, היות ובית המשפט העליון הכריע בדבר קיומה של התרשלות בפסק הדין נוכח כלל "הדבר המעיד על עצמו", הוא הסתפק באמירות אגביות אלו בלבד בכל הנוגע למחדלי הרישום.
התיק הוחזר לבית משפט מחוזי לקביעת גובה הפיצויים.